• כתבות ומדריכים אופני הרים אופני שטח ואופני כביש

כתבות ומאמרים

מידע מעניין וחשוב אודות תחזוקת האופניים, טיפים, תשובות לשאלות שונות, מידע על ציוד רכיבה כלים תחזוקה ועוד ועוד.

המועדון הצפוני של רוזן ומינץ הדרים מהקריות לאילת וכולם מתרגשים

הגדל

לא... אין זו אגדה.... !!!!
החלום הפך בשלושה ימי רכיבה למציאות. מנהל הקבוצה עו"ד אביעד רייפר, החדיר בכל הרוכבים את האמונה כי הדבר אפשרי וכי כולם יגיעו לאילת בתום שלושה ימי רכיבה, בריאים ושלמים.
קדמו לרכיבה שבועות ארוכים של הכנה גופנית, רכיבות ארוכות, תדרוכים, הכנת ציוד, תזונה ותדרוך מפורט לקראת הרכיבה הארוכה.
לרבים מהרוכבים הרכיבה הייתה כחלום, לא מוחשי, אך ככל שמועד הרכיבה התקרב, האמונה התחזקה "נעשה את זה"..

פרקים נבחרים מ"יומן מסע" של אביעד רייפר:
רביעי 07.10.09
  - יצאנו כמתוכנן מוקדם בבוקר, 22 משוגעים (ועוד שניים יגיעו בהמשך...)... משכנו דרומה בקצב בטוח שנראה תחילה קצת מוזר באיטיותו, אך נצמדנו לתדרוך ולהכנה והיה ברור שזה הקצב שישמור אותנו "טריים" להמשך (24 קמ"ש ממוצע).

התקדמנו במצב רוח מרומם, רעננים ומצפים לבאות. כביש 70 יגור... התשבי, פיפי בשורה יפה של משתינים על הקיר ... והופ שוב על האופניים וממשיכים דרומה, מטפסים לאט ויחד את אליקים, ממשיכים בכביש עד לזיכרון ושם שמאלה ומתחילים את הטיפוס של היום הראשון, יחד לאט ובטוח "לפנק... לפנק... עם היד".
מסיימים בכיף את הטיפוס ומתגלגלים למטה, בינימינה – חנייה ראשונה בכניסה לכביש 4. תדלוק נוזלים, אוכל טעים, פיפי ושוב על האופניים, דרך חדרה, רעננה והוד השרון במעבר לכביש 40... כך, המשכנו בסבלנות ובמשמעת רכיבה מופתית עד לרבדים, שם מייד התארגנו על "מתיחות" (אלק), הכנת הפסטה, ניקיון האופניים וכביסה.
בהמשך ארוחת ערב חביבה וערב גיבוש קצר עם עוגות ושתייה חמה, בניצוחן של הנשים עדנה ושלומית ש"קפצו לביקור" ותוך כדי תדרוך קצר ליום הרכיבה הבא ולמיטות (לאחר פרידה ואלף נשיקות למקור החמצן שלי אילי הזאטוט שהספיק לרכוב על כלב בקיבוץ).

חמישי 08.10.09 – 05:00 מתחילים לארגן את העמסת הרכבים בניצוחו של משה, ארוחת בוקר קצרה, תדלוק איזוטון ויוצאים שוב לדרך ב – 06:00.
לא חולפות אלא דקות ספורות והנה ברכת "בוקר טוב" ממשטרת ישראל, שדאגה להפיג את שעמום שוטרות מרחב השפלה על הבוקר ושלחה אותן לחפש את התקנה על פיה יש לעצור רוכבים בשולי הכביש... התקנה נמצאה (או יותר נכון האישור... שאין צורך מחייב בו...) והמשכנו בדרכינו דרומה, גם כאן הקצב היה דומה ליום האתמול, למעט מספר לא מבוטל של תקרים בגלגלים שהמחישו את הרמה הירודה של הכבישים והטינופת בשוליים בואך באר שבע והסביבה, עובדה שקצת השביתה את השמחה אך למרות זאת ובעזרת משה ותומר ש"תפרו" בכל תקר ותקר...מצב הרוח היה בכל זאת מרומם.

בהמשך ועל פי התכנון, עקפנו את באר שבע, לכיוון דרום, המשכנו בדרך עד לחאן השיירות, שם להפתעת כולם (לא היו שלטים מכוונים... ורק 130 ק"מ...), עצרנו, חצינו את הכביש ונכנסנו למאהל במדבר. וכפי שחששתי ביום רביעי, אחרי רבדים, התחושה הראשונית הייתה שקשה לישון באוהל...
למרות זאת, התאקלמנו מהר, הבאנו את הרכב לפתח האוהל, תלינו חבלי כביסה, הכנו פסטה, תלינו תאורת עבודה בחוץ וגילינו שבמקום דווקא מטבח איכותי לשירותינו וכן שירותים ומקלחות נקיים ומסודרים והמקום ערוך ומוכן לארח חזירים כמונו בחפלה בערב, בה מלבד את הצלחות, אכלנו כל מה שעבר לידינו, והיה טעים ומשביע.

שישי 10.10.09 – השכמה מוקדמת 04:00 – מקלחת קצרה, ארוחת בוקר באוהל, מילוי ג'ריקנים מים ואיזוטון, העמסת הרכב שוב וכמובן בניצוחו של משה ויציאה לדרך ליום האחרון והמפרך.
הקטע האחרון והקשה של המסלול 185 ק"מ, עם הרבה מאוד טיפוסים (1600 מ' מצטבר) וחום מדברי לפנינו, אך עדיין מוקדם בבוקר, מזג האוויר נעים מאוד ורוח קלה ונעימה נושבת.

הכביש ריק כמעט ללא רכבים ששורקים באוזן ומציקים והרבה מאוד מוטיבציה ו"אל המעיין.... ואם לא הנדר..."...
פתאום, מגיחה וחולפת על פנינו מיצובישי לבנה עם אופני קולנגו על הגג.... "היי זה אלי !!!" החברים קוראים ואכן אלי הגיע ומצטרף אלינו ליום הרכיבה האחרון והקשה.
לא רק אלי הגיע, גם רעייתו דלפין שלימדה מאותו רגע את כולנו שיעור בנחישות ובהתמדה ורצה, טיפסה על גבעות והרים ולא הפסיקה לרגע לעקוב אחרינו ולצלם אותנו בכל קטע דרך ובכל זווית ובנוסף, בהמשך לא הרפתה ודאגה להרוות במים קרים את כל הרוכבים הצמאים.

ממשיכים בדרך, רוכבים בקצב מתון ומחושב, מצב רוח מרומם, מגיעים למצפה רמון, עוצרים לתדלוק, דקות ספורות ושוב על האופניים ויורדים בזהירות את המעלה לתוך המכתש. מזג האוויר עדיין מצוין... החברה עדיין רעננים ולא מסתירים את ההתרגשות ההולכת וכובשת אותנו ככל שמתקרבים ואת האמונה המתחזקת מרגע לרגע,  הקולות הנשמעים ברקע נפלטים מפיות הרוכבים..."כולנו נעשה את זה...!!!" מתקרבים לאילת.... "עוד 10 פעמים עכו - ראש הנקרה וחזרה !!!".... "עוד שלוש פעמים התשבי וחזרה !!!!".....
הקצב מצוין ואולי אף טיפה מהיר, טלי ואני מקדימה מקשיבים לנשימות שאר הרוכבים, דממה באוויר, רק את הנשימות הכבדות של חלק מהרוכבים שומעים, "תורידי קצת" אני פונה לטלי ומורידים יחד בשני קמ"ש ל 25... איך הקצב כעת ??? אני נשאל ואנחנו שוב מקשיבים, הנה החברים שרים בעלייה... מתי, משה ואחריהם כולם צוהלים ופוצחים בשירה רמה, שירי "מסייעת" שלמה שר בקול רם ועוד בעליה... זה בסדר, הקצב מצוין...

כנגד מצב הרוח המרומם וכאילו בכדי להרגיע את החברים הצוהלים טרם עת, האוויר מתחיל להתחמם ושיזפון עוד לא ברקע.... "מה עם תחנות הדלק ?!?!?.... איפה הן ?" אני שומע את החברה שואלים... "כן" אני עונה "אין עוד תחנות דלק עד לאילת, אין עוד... אבל בהמשך, יש מסעדה בנאות סמדר !! .... נעצור שם למספר דקות" יש שהאמינו, כך נגלה לי בדיעבד,  שאולי כן תצוץ איזו תחנה, שלא הייתה כאן קודם...

אבל זה לא קורה, עוברים את שיזפון... כבר מתחיל ממש להיות חם. צריכת הנוזלים עולה וצריך לעצור למלא הג'ריקנים מוקדם מהצפוי... חוזרים לאופניים.... מתקדמים בחום המדברי והנה נאות סמדר... יש כאן אפילו שירותים ורק עוד 69 ק"מ.... אבל כבר יותר חם והקצב יורד אך האמונה גוברת, קשה יותר אבל גם מתקרב...
ממשיכים הלאה, הנה משמאלנו בסיס עובדה... ירדנו כבר מחמישים ק"מ ... זה כבר "שטויות", ממש קרובים. אבל כאן כבר מתחיל להיות ממש קשה.
ממשיכים הלאה, הנה ההרים... הרי אילת הידועים, הרבה מאוד עליות, מה שברכיבות פשוטות יותר אנו מכנים "גבעות" אך כאן זה כבר עליות, קשות וכואבות והרגליים לא סוחבות וחם בראש ובכל הגוף, אבל מתקרבים... מתקרבים... עוד שלוש גבעות – עליות... או איך שלא נקרא לזה ומגיעים לנטפים.... אחרי כל עליה יש ירידה... אבל מי מרגיש את הירידות ? הן עוברות מהר מדי...

החברים כבר מתחילים להתעייף וצוות הדוחפים משה, אלי, תומר, בן, מתי, עדן ואנוכי יורדים לאחור ועוזרים במלא שארית הכוחות לחברים הנזקקים לעזרה. "אחד על אחד", זוגות זוגות, צמודים ונשענים הנזקקים על המסייעים, ממש כמו מסע מפרך בצבא... מסע שממש מתקרב לסופו. אף אחד לא נשבר !!!!! זו המטרה, כולם נשארים על האופניים, בריאים ושלמים, ההוראות ממשיכות לעוף באוויר: "לשתות... לשתות, לאכול ולנסות להוריד את הדופק"....
בן מושך את שלמה קדימה, הם רצים כאילו אין מחר, תומר עם אריה ורביד איתי, החברים כבר ממש עייפים. אני מביט מהצד על רביד, והוא נראה מאוד עייף, אני כבר חושש לבריאותו ומבציר בו שוב ושוב "שתה... שתה... אל תתאמץ יותר, אני דוחף... תאכל משהו, שפוך מים על הראש"... רביד לשמחתי הרבה ממושמע, שותה אוכל ולאט לאט נראה "חוזר לחיים" הוא יעשה את זה, אני בטוח, עכשיו הוא כבר אחרי המשבר האחרון.
העזרה נותנת עוד תקווה, הנה מיד מסיימים וקופצים לבריכה. אבל זה לא כל כך פשוט... הנה העלייה הקשה האחרונה וסימני שבירה כבר ניכרים בחלק מהרוכבים... הקצב יורד ובקושי מסובבים את הפדלים.

והנה הלא יאומן הר חזקיהו ומשמאלו הים האדום, עקבה... "רואים את אילת....!!!!" זהו.... כולם נרגשים "עשינו זאת".... מוצאים המצלמות ונערכים לתמונות קבוצתיות, תוך שאני משבית השמחה במשפט קצר "חברים הצהלה מוקדמת" יש עוד מספר ק"מ עד נטפים ויש גם כמה גבעות נוספות בדרך... חוזרים לאופניים, אוכלים חטיף שותים מים קרים וממשיכים הלאה ואכן, אחרי הירידה מההר עליו הצטלמנו, ממתין לנו הר, הרבה יותר מסתם גבעה, הרגליים כבר ממש עייפות, אבל קרובים מתמיד. עולים לאט לאט ברקע קריאות עידוד "נעשה את זה !!!"

יורדים מההר והנה עוד גבעה אחת אחרונה לפני נטפים... אני צועק לחברים: "ניתן לטפס את חצייה בתנופה של הירידה מההר הקודם !!!" ואכן יורדים מהר ועולים עד שהאופניים נעצרים לאט לאט ומטפסים שוב לאט מאוד בשארית הכוחות שעדיין נותרו והנה מגיעים לפסגה... אכן זהו נטפים, אבל אין עוד כוח לשמוח, לפחות עד שנגיע ממש לאילת. אולי אחרי הירידות לעיר... מעלה אילת, מתחילים לגלוש למטה... שמונים קמ"ש ויותר... עוצרים לקראת סוף הירידה, בקטע האחרון שלה, ליד הבסיס הצבאי, מחכים לאחרונים ועכשיו כאקט של גיבוש לכל החברים הרוכבים וכיבוש העיר אילת, נרד לאט יותר ונכנס יחד, מתחילים לחייך, להביט לצדדים, דרך עדשות משקפי השמש, ממש לתוך עיני הנהגים התמהים שלצידינו, ששואלים עצמם "מי אלה... מאיפה הגיעו... ולמה על אופניים בצהריי היום האילתי ?????"

עוד ק"מ של ירידה ל"לב אילת" זהו.. מותר לשמוח... מותר לחגוג, להתפרק, להתחבק ולהתנשק מותר לנו עכשיו הכל, גם לאכול כבש שלם. עכשיו מותר גם לנו הגברים להזיל דמעת אושר, שחרור מתח אדיר מותר אפילו יותר מזה.. ממש ליילל, קנינו את הזכות הזו בשלושה ימים קשים מאוד והרבה יותר מזה.
חיבוקים, ברכות ולבריכה, עוד "שחרור" במי הבריכה הצוננים, קופצים, שוחים, והרבה הרבה צוחקים, מכל דבר, גם אם לא ממש מצחיק.... מה  עם הפסטה ? אה כן... יש עוד לא מעט, "קדימה לדירה שלנו" אני צועק "פסטה בעוד 10 דקות !!!!" ואכן יושבים אוכלים, ממשיכים עם הצחוק המתגלגל....  מנוחה קצרה, שינה לא עמוקה וקדימה רצים לזלול במסעדה... אוכלים מה שבא לנו והרבה (רק לא תמרים) והנה לקראת סיום, פתאום מאי שם מגיעים אלינו כל המלצרים בטור ארוך עם עוגה וזיקוקים, תוך כדי שכולנו גם יחד פוצחים בשירה רמה "היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לאלי...." ואכן עוד סיבה למסיבה, אלי החליף קידומת וחגג יום הולדת והפעם חגגנו לו כולנו יחד.
מה נשאר ? לישון טוב, לקום בבוקר ואחרי הקפה לחוף ה"וויליג'" ולהעמיס הרכבים והביתה

באדיבות:

עבור לתוכן העמוד