• שימור הטבע

רוזן מינץ לשימור הטבע.

כחלק מחזון החברה לאיכות חיים במאצעות הספורט רוזן ומינץ תורמת מזמנה ומשאביה למטרות חשבות לשימור הטבע, בעלי החיים והנוף.

שקית של צרות

הגדל

 

הקופאית עם החיוך המתוק והרעמה הזהובה נעצה בי מבט מוזר. היא העבירה בזריזות את המוצרים שקניתי מול הקורא האופטימי, ושנייה אחר כך הם דהרו לעברי על המסוע והחלו להיערם. בישראל, זה הרגע שבו אנחנו נוהגים לשלוף ערימה של שקיות ניילון ולמלא אותן במהירות, אבל זה לא היה בישראל, זה היה בשטוקהולם, ועברו כמה שניות עד שהתעשתי ועמדתי על חומרת מצבי: אין שקיות, לא הבאתי תרמיל, אין לי איך לקחת מכאן את שלל המעדנים הסקנדינביים המפתים שהעמסתי על העגלה.

בדחילו ורחימו שאלתי את הקופאית אם יש שקיות למכירה. היא שלפה צמד שקיות וחייבה אותי בסכום שבו אפשר לקנות בתל אביב תיק מעצבים יוקרתי. אבל החלק הגרוע באמת היה המבטים: תור של שבדים חביבים אך קצרי רוח החל להתאסף ליד הקופה, ממתינים שאפנה את עצמי משם ועוקבים בהשתאות אחר הזר הפרימיטיבי , נציג העולם החשוך והמזוהם שהגיע להרעיל להם קצת את הבית. מלמלתי "סליחה", חטפתי את השקיות שלי ומיהרתי  לצאת משם. מה יש להגיד, המאבק בהתחממות כדור הארץ תופס בזמן האחרון ממד קצת אישי.

בחלק גדול ממדינות המערב השימוש המופקר בשקיות ניילון, שמגיע לשיאו בקופות של רשתות שיווק המזון, נתפס כשריד של תרבות קדומה ומסוכנת שעלולה להכחיד את כדור הארץ אם לא נדאג להכחיד אותה קודם, בסן פרנסיסקו למשל, נכנס לתוקף כבר לפני חצי שנה חוק האוסר על שימוש בשקיות ניילון ברשתות השיווק. איפה אנחנו ואיפה הם. בישראל, לפי הערכות, מחולקות מדי כשבעה מיליון שקיות ניילון, שני מיליארד בשנה. לשקית נדרשות כמה מאות שנים כדי להתכלות- עמידות שמבטיחה להן להיות כאן הרבה אחרינו. בינתיים אנחנו פוגשים אותן מרחפות בחופי הים, בשמורות הטבע ובאתרי הפיקניקים, מנפחות את הררי האשפה באתרי ההטמנה, וגם בקיבותיהם של בעלי החיים- יבשתיים או ימיים- שבטעות בלעו אותן ונחנקו למוות (כמה רבבות בשנה, לפי הערכות). שלא לדבר על החומרים הרעילים שמשתחררים לאוויר בתהליך ייצור השקיות, העשויות מנפט.

בחודשים האחרונים מזדחלות במסדרונות  הממסד כמה יוזמות  והצעות חוק שאמורות להיאבק בחיבה הלאומית לשקיות. הניסיון העולמי מוכיח שהדרך האפקטיבית ביותר עוברת דרך הכיס – לפני כשנה התחילו לגבות באירלנד 15 סנט על כל שקית, ומאז השימוש בהן הצטמצם בכ- 90 אחוז. מתוך היכרות עם נפש הצרכן הישראלי נראה שזה יכול לעבוד גם כאן. אחרים טוענים שרק חינוך ומודעות יכולים להביא לשינוי. שאנחנו נפסיק לגרוף שקיות בלי חשבון רק אם הסביבה תגרום לנו לחוש קצת בושה ואי נוחות. אני לא משוכנע שבושה יכולה להניע תהליכים בישראל, אבל לפחות במקרה שלי הטראומה השבדית עשתה את שלה.

כשחזרנו לארץ הייתי נחוש להפחית למינימום את נוכחות השקיות בחיי. התחלתי לחפש תחליף: עגלת שוק לא מתלבשת על האופניים וגם לא לכל סופר מרשים להכניס אותה, צ'ימידן גדול ומסורבל מדי, וסל הפלסטיק שאבותינו נהגו לקחת לשוק קטן ולא נוח. ואז, רגע לפני שהתייאשתי, שמעתי על "השקית הטובה".

השקית הטובה היא בכלל לא שקית. מדובר בתיק, למעשה בסדרת תיקים, שהופכים חלק גדול מהשקיות שאנחנו משתמשים בהם בזמן הקניות למיותרות. התיקים גדולים למדי – תכולה של 60 ליטר ויכולת נשיאה של כ-25 ק"ג, עשויים בד חזק, מתקפלים לצינור קטן כשהם ריקים ונסגרים באמצעות סקוטש. יש אפילו תא לכסף קטן. הם מגיעים בכמה צבעים וגרסאות. במתוחכמות יותר יש אפילו תאי קירור. הצימוק: ידיות עץ שניתן שמאפשרות להלביש את התיק על עגלת הקניות כך שניתן להניח את המוצרים ישר בתוכו, לשלוף אותם כשמגיעים לקופה ולהחזיר אותם אחר כך.

בערב החג יצאתי לסיבוב הקניות הראשון שלי עם השקית הטובה. היה נחמד, ובעיקר חסכוני בשקיות. בחנות לציוד משרדי ויתרתי בנימוס על שקית הפלסטיק העצומה שהציעו לי, והנחתי בתחתית התיק את היומן השנתי והעטים שקניתי, החבילה שקיבתי בסניף הדואר התמקמה לידם. השינוי האמיתי הורגש בסופר, הנחתי את התיק בעגלה, העמסתי לתוכו את המוצרים, פרקתי אותם בקופה ושוב סידרתי אותם בתיק, בלי שהזדקקתי אפילו לשקית ניילון אחת. הקופאית הסתכלה בי במבט מוזר. קיבינימט, שוב אני יוצא דופן.

לא מוכרחים את השקית הטובה כדי לצאת לקנייה נטולת שקיות . מי שמסתדר עם עגלה, תיק פלסטיק או כל אמצעי  נשיאה אחר, יכול להמשיך להסתדר איתם. מי שזקוק, כמוני, לדחיפה הקטנה, לידיעה שיש תיק שזה ייעודו ושמעכשיו הוא עתיד ללוות אותי בכל יציאה לקניות, מוזמן לנסות.

 

עבור לתוכן העמוד